על חומותייך ירושלים

ירושלים אין לה גבולות. לא ירושלים של מעלה. ולא ירושלים של מטה.

וגם לא במימד הזמן. נראה שהיא הייתה כאן תמיד, ולנצח תישאר.

אבל בכל זאת, חומת העיר מסמנת בה איזשהו קו.

את האבנים הגדולות והמסותתות שממנה היא בנויה, נדרשו פועלים רבים לעמול קשה כדי לסתתם, לשנע אותם, להעמידם ולסדרם.

על פני הדורות, כל אימפריה שחלפה ועצרה לחניה היסטורית קצרה, הזיזה מעט את החומה, הוסיפה שורת אבנים אחת או שניים, בנתה צריח, עיצבה שערים. השאירה סימן המצהיר – הייתי כאן. הנה, בניתי חומה שתשמור על ירושלים.

והחומה המוצקה הכבדה והגבוהה, נראית באופן פלאי דווקא עדינה ואצילית, אפילו שמימית משהו.

נצפית למרחוק, מתוכה ומחוצה לה, ואומרת:

אני לא שומרת על ירושלים. הרי ירושלים איננה צריכה שמירה.

אני לא מונעת מאף אחד להכנס ולצאת. אני לא מפרידה בין פנים לבין חוץ.

ההיפך הוא הנכון – אני מזמינה להכנס ולעבור דרכי.

אני הוא הקו המחבר בין מה שבתוכי לבין העולם כולו שמבחוץ